בושה

מה את מספרת לי על עצמי. מה את באה להגיד לי. כבר כמה זמן שאני שוהה ומתבוננות בנוכחות החיה שלך בתוכי. אני יודעת שבמהות שלך כל הכוונה שלך זה לשמור עלי. שאת רגש כל כך א נ ו ש י אבל איפשהו בתחילת הדרך התמזגת עם סיפורים ופרשנויות, והקשר הישיר מעט אבד, והפכת לצורה בה אני שופטת את עצמי ומרגישה שמשהו לא בסדר בי. וכבר זמן מה, אחרי שנים בהם לרוב רק הרגשתי אותך, מופיעה לפעמים בלי הכנה, אני מוצאת את עצמי בוחרת להתבונן בך וביחד להבין מה חי בי בעומקים כשאת מופיעה.

את מספרת לי כמה אני כמהה להרגיש חיבור ושייכות, שרואים אותי ומקבלים אותי על כל השלם שהוא אני. צרכים אנושיים ענקיים שכולנו מרגישים אותם אבל כמעט אף אחד לא אומר אותם. את מקשיבה? הבקשה העמוקה שלי שבמפגש האנושי יוחזקו כל החלקים, הרבדים והעומקים שהם אני מבלי לשטח אותי לכדי דבר אחד, כותרת אחת שמשאירה אותי בתחושת בדידות מכאיבה. ועכשיו אני מצליחה קצת יותר לשמוע אותך לאחוז בחיבור שלי לעצמי, להישאר נוכחת איתי, שומעת אותך לוחשת לי שכל חלק בי ושלי הוא אהוב וראוי. כל מה שהגעתי איתו וכל מה שעם השנים הלך והשתנה ושלא בהכרח הרגיש לי בהלימה עם איך שהייתי רוצה. ומתוך חמלה והסכמה לנכוח ולהתאבל על המפגש הכואב הזה עם החיים וצרכים שלא התמלאו, אני מגלה את העיניים הטובות שלי, שרואות ומקבלות אותי ומרגישה איך אט אט יש מקום להיות מי שאני.