אשמה

לפעמים אני מרגישה שהאשמה מגיעה ומנהלת את הסיטואציה. היום בבוקר ירדנו קצת למטה ואני זכרתי שקבענו שיורדים לקטוף קורנית לבישולים וחוזרים. שכבר היינו למטה נגה רצתה להמשיך לטרמפולינה ואז האיש שלי אמר שאם הוא נשאר עם נגה, אני צריכה לעלות לבשל. כל כך לא התחשק לי שהגבתי "בטוב אני אעשה את זה" בלי שממש רציתי. מהרגע הזה כבר לא היה סיכוי להמשיך איזה בירור בינינו ולמצוא מה הכי עובד בשביל שנינו. הוא הרגיש אשמה וחתך ואמר "טוב בוא נעלה" ואני בתגובה התעצבנתי שאיך הוא מחליט לבד.

בתוך האשמה כל המהות של החיבור בינינו נשמטת ואנחנו עסוקים בשיחה שמנוהלת על ידה וברגע שאני קולטת שזה קורה נגמר לי וכל מה שאני רוצה זה לסיים את השיחה כי זה רק מעייף ומרוקן אותי. לא צריך איזו סיטואציית חיים מורכבת ועמוקה. זה קורה בהכי רגעי ויומיומי. הרבה פעמים ביחסים יש את מה שקורה על פני השטח אבל מתחת להכל יושבים גם המקומות הכואבים והדפוסיים שלנו שמנהלים אותנו. . אחרי כמה דקות בשקט של המטבח קראתי את ההודעה שהוא כתב לי. אני מרגיש אשמה שאני לא נותן לך מה שאת צריכה. יכולתי להתחבר אליו שוב ולראות את מה שריחף בינינו. אמרתי לו שאולי מתחת לאשמה יושבת המחשבה שאם אנחנו לא נותנים לשני את מה שהוא מבקש זה עלול לסכן משהו קיומי אצלנו. בתוך זה יש אפשרות שנפעל לא מתוך חיבור ובחירה אלא פחד וריצוי ואז נרגיש אולי שאנחנו גם מוותרים על עצמנו. ברגע שיכולנו לדבר את הלב שלנו היתה אפשרות להרגיש את מה שיושב מתחת לאשמה, את הכאב והעצב ולתת לחמלה לחבר אותנו שוב למה שחשוב לנו, אל עצמנו ואחד אל השניה.